חברות לסרטן
כתבתי אתמול על בלה
וטובה אך רוצה לספר על עוד שתי חברות יקרות שהרכיבו את "חבורת הסרטן"
שלנו. עליזה וג'נט.
עליזה, שנקשרנו מייד, כי
ככה. מבוגרת במקצת ממני, יועצת ארגונית, חכמה ומוכשרת. איבדה את בתה בתאונת מטוס
נוראית כשהייתה בדרכה אל עליזה. היא התמודדה עם האבל והעצב ושחלתה הייתה צריכה
להחליט אם אכן היא רוצה לחיות. החליטה שכן. נלחמה בסרטן בתמיכת בתה השנייה, משפחתה
והרבה חברות טובות. אהבתי אותה מאד.
נפטרה לפני כשנתיים וחצי
והצטרפה לבתה. יהי זכרה ברוך.
ג'נט. יפה, בשנות
השלושים, אמא למאור בן השש, נשואה לבעל מסור ואוהב שהשתתף איתה בסדנא למחלימים.
שניהם שירתו בצבא קבע היא בתפקיד כלכלי, חכמה "פילפלית" ובעיקר אוהבת
חיים.
דברתי איתה לקראת הסוף.
לרגע לא זיהיתי את קולה בגרון נפוח מבצקת. סיפרה שכולה נפוחה ממיימת ושכבר לא
מסוגלת ללכת לבד. אחרי שגמרה לדווח על מצבה אמרה במבטאה הרוסי המקסים "אבל
אנחנו בצה"ל לא ניתן שיגמרו אותנו ככה".
ימים ספורים לאחר שיחה
זאת נפטרה. שתהיה נחמה למאור ולבעלה. יהי זכרה ברוך.
"חבורת הסרטן”, כאמור,
נפגשנו בסדנא אינטנסיבית שארכה מספר חודשים. בסיומה המשכנו להיפגש בזמנים, קצב
והרכב שהתאימו. אהבנו מאד מסעדה אורגנית בשרון (רובינו היינו בכל מיני דיאטות
בריאות כאלו ואחרות) שם הרבינו להיפגש. היינו מתעדכנות במצב, מחליפות מידע על
טיפולים ובעיקר צוחקות המון.
פעם אחת הבנות סיפרה
"שלפני" היה לה שער ארוך ומתולתל (כולנו היינו כעת קצוצות או קרחות).
כולנו הוצאנו תעודות זהות והסתבר שלרובנו אכן היה שיער ארוך ומתולתל... פרט קטן
אבל די משמעותי שמאבדים את השיער בעקבות הכימותרפיה. צריך להתרגל שהמראה מיד משייך
אותך לקבוצה של מזוהים, מזוהים עם המוות (אפילו שזה לא תמיד כך), זהות חדשה.
חסרה לי קבוצת התמיכה שלנו.
