אנחנו לא יודעים כלום
אני עוד פה , בנייתים .
החודש האחרון היה מאתגר . חליתי בשפעת, שכבתי
ולא הירמתי את ראש . היתה לי תחושה שזה הסוף. המשפחה התכנסה , תומר חזר מהמזרח ואחי
האהוב רועי בא מיפן להיות איתי . באופן מפתיע
התאוששתי.
יום אחרי שאחי רועי חזר ליפן, נפלתי ואני
שוכבת במיטה ולא יכולה לדרוך על הרגל. אני חלשה ומתקשה אפילו לשבת לאורך זמן.
המציאות מתעתעת אנחנו לא יכולים לדעת כלום
על החיים ועל המוות שלנו. הגוף מכתיב את תחושת החיים ואת תוחושת הסוף. אנחנו נעים בין התחושות, חושבים שיודעים מה קורה לנו, לאיזה כיוון אנחנו מתקדמים.
אבל באמת לא יודעים
כלום!
אני שוכבת בשקט ולפעמים שומעת צעדים שקטים
בחדר. שאני מסתכלת אין שם איש. אולי באים לראות עם אני מוכנה ...
5 תגובות:
ערפה יקרה לי,
כל יום אני מחכה לראות אם תכתבי ואם כן מה תכתבי.
אני מתעדכנת על ידי מלכה ואסנת על מה קורה איתך וחושבת עליך הרבה.
אני אוהבת אותך ומעריצה את האומץ שלך.
לילה טוב
ורדה
ערפי לא יודע מי מרעיש לך שם בחדר. הם מבולבלים...אני אדבר איתם. שילכו לחפש במקומות אחרים. יש עוד זמן
רועי
באמת ערפי, אנחנו יודעים מעט מאד על כל מה שסובב אותנו אך לפחות אנחנו יודעים את הנפש שלנו ובעיקר יודעים כמה אנחנו אוהבים אותך וכמה את חלק מאיתנו....
ורדית
היי ערפה
כותבת לך אורית לוי המרפאה בעיסוק.
היום קיבלתי מתחיה את כתובת הבלוג שלך. קראתי את כולו ורציתי לענות דרכו אבל הסתבכתי, אז החלטתי לשלוח לך מכתב במייל הרגיל מקווה שזה בסדר.
מאיפה להתחיל? לא כל כך יודעת, אז אתחיל מהמקום הראשון שהוא הלב. שם באמצע הרגשתי את היופי, הכנות, השיחה האמיתית שלך, שמיד גרמו לי לרצות להיות לידך.
דרכנו נפגשו רק לקצת דרך עמותת המדריכות ותמיד הייתה בי ההרגשה שיש בך משהו מיוחד במינו שאיכשהו נוגע בי ויכול היה להוביל לחברות אמיצה. אז מהמקום הזה אני כותבת.
התרגשתי מהדיבור שלך על המוות , על הרגל הלא ממושמעת היד הקפוצה שלפעמים אפשר גם בלעדיה, על הרגעים הקטנים המרחיבים את הלב, על כך שאנחנו לא יודעים כלום. .
עד לפני דקה ה"חוץ" אצלי היה עם המון רעשים: מכונית עוברת,טרקטור, ציפור לילה שמשמיעה את הקריאה הקבועה שלה ופתאום שקט גדול.לא יודעת מה זה אומר, אולי שרק מתוך השקט אפשר ? ובעצם לא בדיוק יודעת איך ומה לכתוב רק שהיופי שפורץ מתוך הבלוג שלך, האומץ שבכתיבה שלך, החום והאכפתיות שאת מקרינה מהדהד בתוכי ואני בטוחה שבכל מי שקרוב אליך.
איכשהו תוך כדי כתיבה עלה בי זיכרון של מנדלה יפיפיה שראיתי במנזר בוהיסטי בלדאק בהודו. מנדלה ענקית מלאת פרטים צבעוניים עשויה מחול צבעוני. כשהגעתי למנזר הנזירים בדיוק סיימו לעבוד עליה ואפשר היה להתבונן בכל היופי הזה. איכשהו מרגישה שזיכרון המנדלה קשור לקריאה בבלוג שלך.
חושבת עליך
ממני, אורית
עורפה שלום,
"המציאות מתעתעת אנחנו לא יכולים לדעת כלום על החיים ועל המוות שלנו."
אמרת זאת כבר פעם, ולא הבנתי, לא התעכל הפעם אני חושב שהבנתי יותר,
מרגיש כמו להציץ מראש מגדל גבוהה, ללא מעקה, חלל גדול ורחב מסביב, או גלוי שאתה נמצא בחדר סגור מוכר ומוגן ופתאום אתה בלי קירות מסביב.
אבל שאת אומרת זאת כך, בשקט, יש בכך גם משהו מרגיע, המאפשר לחשוב בלי להזיז את המבט מיד, מהר בבהלה. תודה
הוסף רשומת תגובה