"מנהל מקרה" Case maniger

"מנהל מקרה" Case maniger

(איזה שם נורא, המקרה הוא אני או אתם)

אני חושבת שלכל החולים "המורכבים" יש כמיהה שמישהו אחר, רצוי הרופא שלו, יקח אחריות על כל הצדדים  של בריאותו. שידע איזה בדיקות לעשות, לאיזה כיוונים מחלתו עלולה להתפתח, שיכיר את הסמנים העדינים שמעידים על התפתחות לא רצויה. שיתצא לא רק בתחומו אלא גם בתחומים אחרים של הבריאות או החולי של הפצינטים שלו (ובהתאם יפנה למומחים אחרים). מישהו שידע להגיד מה לעשות.

מניסיוני יש פער בין הרצון למציאות. אני אומרת זאת למרות שטופלתי ע"י רופאים מצויינים . בהתחלה שהייתי "חולה חדשה" קבלתי את התחושה שיש לי על מי לסמוך ואף נאמר לי לפנות בכל דבר.

לאחר שחלף זמן והמחלה "שינתה התנהגות" או נוספו סימפטומים היה מאד קשה לשכנע שיש כאן משהו חדש או אחר. שצריך לפנות או להפנות הלאה. היה קשה לראות אותי מחוץ ל"קופסא" שבה תייקו אותי או את מחלתי.

אני מספרת את הדברים בצורה כללית בכדי שהמסר לא יובן לא נכון. זהו ניסיוני מכמה רופאים שטיפלו בי במסירות רבה וזהו גם ניסיונם של מטופלים אחרים שהכרתי. (אינני מדברת על אותם מקרים של חוסר תקשורת בין חולים למטפליהם). אגיד שוב בברור, חולים צריכים לסמוך על רופאיהם או על שאר המטפלים, אך יש מומחה אחד לאדם וזהו האדם עצמו. רק הוא יכול להרגיש מה עובר עליו ולהתריע כאשר הוא חש שחסרה התייחסות לאסקט כלשהו בבריאותו.

יש בעיה מובנת בגישה זו. דבר ראשון, למרות שאחרי תקופה נעשיתי די מומחית למחלה שלי, כמובן אין לי את הידע ו הפרספקטיבה שיש לרופא או למטפל במקצועו. בנוסף ואולי הכי חשוב אני לא רוצה למצוא בעיות נוספות אצלי. יש לי מספיק. לא תודה.

לכן כנראה ש"מוסר ההשכל"

לגבי החולים הוא שהכמיהה שמישהו יטפל בהם ב 100% כנראה לא ריאלית ואין ברירה אלא להיות כל הזמן בעינינים. אין פטור.

ועל הרופאים והמטפלים לנסות לראות את החולה בעינים רעננות , להיות קשובים לו באמת.