לחיות עם המוות

שהתעוררתי מההרדמה שלי ולאט לאט הבנתי את מצבי ואת העובדה שבנוסף על הסרטן אני משותקת, כעסתי. כעסתי נורא! כעסתי על הצוות הרפואי, כעסתי על הרופאים שלי וכעסתי על ג'ייימי. איך הם השאירו אותי לחיות? איך הם נתנו לי להמשיך במצב כזה?

הצוות הרפואי בדיווח הסיכום כתב שאני מגלה אפקט ירוד. כלומר שמבחינה רגשית אני לא מתפקדת נורמלי. בדיוק איזה אפקט הם ציפו לראות? שאגיד תודה על כך שאני חיה למרות רצוני? הייתי פציינטית קשה, לא נחמדה.  גם שדיברתי על כך, כעבור זמן, עם הרופאה שלי וניסתי להבין את התרחשות האירועים, הבנתי שעל-פי גרסתה, היא בעצם הצילה את חיי. אני ראיתי זאת הפוך לגמרי. ואצטט את בני "מאז שהגעת לרופאה ולבית החולים הזה, לא קרה לך שום דבר טוב". זאת הייתה בדיוק ההרגשה שלי.

על ג'יימי לא כעסתי, הוא היה האור בחיי. בזמן שהייתי מורדמת חיכיתי לו. בהתחלה אפילו לא זכרתי אף אחד מלבדו. הוא רצה שאחיה ועשה הכול שתהיה לי סיבה לכך. גם הבנים.

בכל אופן נשארתי בחיים עם ידיעה שאני קרובה למות והבחירה שלי היא במוות.

עבר זמן. היום יותר ברור לי מאשר בעבר מצבי הבריאותי. אני חווה גם הרבה טוב בחיי, אני לא בדיכאון ולרב לא במצב רוח רע, אך כל הזמן יש גם תוכנית ב'.  מקווה שכאשר תגיע השעה אהיה מספיק עצמאית לבצע. לא להיות שוב במצב של חוסר אונים ותלות.