1. לעוף כמי ציפור.... נשמע כמו קלישאה אך קשור לחוויה חזקה שחוותי. כאמור אני משותקת בחצי גוף. נירו, העובדת הזרה שעוזרת לי, מטיילת איתי כל יום. זה היה בתחילת הסתיו, חזרנו מהסיבוב הרגיל והדשא לפני הבית נראה מזמין כל כך... בעזרת נירו הצלחתי להתכופף ולשכב על הגב על הדשא.
לכם אולי זה לא נשמע דבר גדול , אבל לי זה היה רגע כל כך מיוחד, לאחר חצי שנה של מוגבלות פיזית, שרק מטפלים בי ועוזרים לי לקום, לשכב, לשבת וללכת. פשוט לשכב על הדשא ולהסתכל בשמיים! כחול עמוק, שמש מלטפת, צמרות העצים בצבעים של ירוק, פרחי היביסקוס הצבעוניים וציפורים עפות גבוה ורחוק. על השיחים סביב הבית עפו הצופיות עסוקות.
שכבתי ונשמתי. רגע קטן של אושר.
2.היום נסענו לגבעת הכלניות. יום אביב אחרי רצף של ימי קור וגשם. הגענו למרגלות הגבעה שם זורם יובל קטן. ג'יימי עזר להעביר אותי בעזרת קרש ותמיכה מאסיבית שלא אשקע בבוץ. תיפסנו לאט, ג'יימי מחזיק בי ואני מנסה לשלוט ברגליים. הגענו לעץ השיזף במעלה שם התישבנו להסתכל על כלניות הלבנות, זוהרות בשמש.
רגעים קטנים של אושר.
2 תגובות:
כמה אומץ וחוזק וחוכמה. את מדהימה.
הי ערפה,
ברכות לך ולגיימי על הבלוג המקסים הזה,
שהמלה, התמונה, הצבע כל כך אסטטיים
הסיפור על הדשא, הביא לי זכרון מלפני עשר שנים, עת אני ויוסי עשינו סקי בהרי הרוקי, ובאמצע מסלול צדדי נשכח, נשכבנו (נפלנו?) על הגב, הפנים לשמים והרגשנו נפלא, אחרי כל כך הרבה שנים של אחריות, מחשבות, טרדות, דאגות ... פשוט לשכב בשקט על הגב והשמים מביטים בך, צלולים נקיים ולרגע ללא עננה.
רפי
הוסף רשומת תגובה