אני זוכר- לזכר ערפה טו באב

·     אני זוכר...

אני וערפה גרנו בדירת חדר בקיבוץ והיא לא הצליחה לישון בלילה בגלל מבחן באנטומיה. בבוקר הלכה למבחן וחזרה עצובה . שאלתי למה ? והיה אמרה קבלתי ציון לא טוב שאלתי כמה? 83 .  ערפה סיימה את לימודי הפיזיותרפיה  כתלמידה מצטיינת.

·     אני זוכר ..

שערפה סיימה את הלימודים נסענו לטיול בעולם וחזרנו אחרי שנה וחצי עם הבן שלנו- אורן שהיה בן 10 חודשים. ערפה התחילה לעבוד בקיבוץ בפיזיותרפיה.  יום אחד היא קבלה בקשה מאחת האמהות לבדוק תינוק . ערפה הבינה שצריך עזרה וקראה לשרה קופילביץ. שרה הייתה המורה של ערפה באוניברסיטה ובאה מייד. ערפה ליוותה את שרה פעם בשבוע לטיפול. אחרי חודש היא אמרה לי: "עכשיו אני יודעת מה אני רוצה לעשות", מאז היא עבדה בגן.

·     אני זוכר..

 שהלימוד אצל ערפה היה חלק בלתי נפרד מחיי המקצוע. הלימוד היה ללא פשרות . ערפה הייתה אומרת לי: "שכמה שאני לומדת במקצוע אני תמיד צריכה להמשיך ללמוד".

·     אני זוכר..

 את חשיבות הזמן שהקדישה בקורסים שלמדה ולימדה ערפה,אני זוכר את המבחנים השונים בעברית ואנגלית . אני זוכר את הספרים וחומרי הלימוד את הדילמות והשאלות המקצועיות שליוו אותה כל החיים .

·     אני זוכר ..

הקשר שלה עם הילדים והמשפחות , כמה היא אהבה לטפל בילדים, האתגר בטיפול נתן לערפה סיפוק ומשמעות לחיים . כמה פעמים סיפרה לי ערפה על החיוך הקטן שהיא הצליחה להוציא מהילדים וההורים על מנת לעזור ולעשות  עוד צעד קטן בחיים.

·     אני זוכר..

 שנפגשנו במקרה ברחוב עם אבא והבן שלו הוא אמר לילד שלו:  "אתה זוכר את ערפה מהגן השיקומי?" הילד חייך ! והוא אמר לילד " היא המלאך שבזכותה אתה מחייך.

·     אני זוכר..

סבתא אחת שערפה טיפלה בנכדתה. היא הייתה מתקשרת כל חודש לערפה פשוט כדי להגיד לערפה תודה.

·     אני זוכר...

 שהינו בברזיל 3 שנים, ערפה התנדבה למרכז שיקומי לילדים עם משפחות במצוקה. לעזור לפיזיוטרפיסטיות. בסוף ההתנדבות הרכזת של המקום כתבה לערפה: "תודה לערפה על עבודת הקודש שאלוהים שלח אותך מארץ הקודש".

·     אני זוכר..

שלערפה הייתה תוכנית גדולה להמשך החיים: דוקטורט,מחקרים,פיתוח ושילוב שיטת הבובט בארץ ובעולם המחלה הפתיע אותה ואותנו.

·     אני זוכר..

 שערפה אף רגע לא ויתרה  על הזכות לחיות ושהיא יצאה מהטיפול הנמרץ משותקת בחצי גוף ועם 2 סוגי סרטן, הצליחה להתקדם בשיקום בצורה בלתי רגילה ובלתי ניתנת להבנה. אמרתי ערפה, "אולי יש תקווה שתחזרי למקצוע" .

ערפה אמרה לי. :ג'יימי זה נגמר".

·     אני זוכר...

משפט של ערפה במאבק ללא פשרות במחלה. " תמיד עבדתי עם ילדים מוגבלים ניסיתי להבין לעומק מה זה אדם מוגבל, מה זה טונוס, עכשיו אני לא רק מבינה את התיאוריה אני חיה בגופי את הפרקטיקה."

ערפה נפטרה בסוף טו"באב. כל כך הרבה מילים נאמרו בשם האהבה. אבל אני יודע שלא במקרה ערפה נפטרה ביום הזה .ערפה בחיים שלה בדרכה השקטה והשלווה זרעה בתוך כול המפגש את הסוד שלה שהוא מהות אהבת אדם .

גיימי פוקס בר

ערפה אהובתי

ערפה אהובתי,

ההכרות שלנו הייתה כמעט מקרית, אולי משהו שהיה צריך לקרות, אולי הכול היה כתוב מראש, כמו הפתק הקטן שהבאתי ממשהו מברזיל, בלי שם, רק נייר קטן עם המשפט באותיות קטנות  "אני אוהב אותך!

לא ידעתי מה כתוב בפתק הזה , אבל הוא הביא אותי אלייך, ונתן לי  להרגיש,  במפגש הראשון שלנו, את  המסתורין והתשוקה  שלך לחיים.  שקיסם אותי , עד היום הזה,  אני 30 שנה מכושף .

בכלל לא חשבתי להיות בישראל ,הייתי עסוק במהפכות שלי בברזיל, רק רצית לשנות את עולם. אבל המפגש איתך שינה משהו בתוכי.

חזרתי לברזיל עם סקרנות עמוקה לפגוש אותך שוב , אבל לא ידעתי  איך ..

 " החיים תמיד מלאי הפתעות ואנחנו לא יודעים כלום"   כך תמיד אמרת לי. וזה נכון!

 למזלי, הייתי בכלא בברזיל בגלל הפעילות הפוליטית, ושיצאתי הייתי צריך לברוח לפחות לשנה, לשנות מקום. הייתה לי את האפשרות לברוח למקומות אחרים  בברזיל ,אבל החלטתי להגיע לישראל...

היום אני יודע  שבאתי לכאן לחפש אותך , הייתי צריך  לברוח  לפחות לשנה מברזיל להתנתק  עד שהדברים יהיו יותר שקטים . את משכת  אותי לישראל. את המהפכה של חיי.

זכיתי בגדול לשמוע את הקול הפנימי שלי!

ונפגשנו שוב...

 ועם כול המופרעות שלי ושלך התחלנו ללכת ביחד. בלי שום ידיעה מה יהיה בעתיד שלנו , אבל הלכנו מחובקים, ביעדים ובנפש. בלי פחד מול ההתמודדות האין סופית של אתגרי החיים.

זכיתי בך בגדול וזכינו בהגעה של אורן ותומר וכמה אנחנו מאושרים ואוהבים אותם! הם הפרי של אהבה שלנו !

כמה אהבתי לאהוב ולהרגיש אותך!.

מישהי שלא ראינו בחיים, מכשפה אמיתית, שנתקלנו  בה בטיול שלנו בצפון בברזיל, אמר לנו " אתם לא בעל ואישה אתם אחים, אם לא עכשיו אז הייתם בגלגול אחר". כנראה שהיא צדקה, לא הינו רק בעל ואישה היינו אחים ,חברים, אוהבים.

במסע שלנו ביחד של 30 שנה גילינו אחד את השני, הצלחנו לחוות לפתח את חיים המשותפים שלנו בלי מסכות, "את ואני, האני ואת" של מרטין בובר, גילינו ודברנו על הסודות העמוקים שלנו על ילדות, על זוגיות, על פחד ותקוות. ועד לרגע האחרון שהיית  בחיים, גלינו דברים חדשים.

 כמה את חסרה לי!  כמה יהיה חסר לי את הדיאלוג האין סופי שלנו.

בבית קפה בעין כרם עם הנוף הקסום, שצבע שמים וורוד מתחבק עם כחול של לילה,  ואנחנו גם מחובקים , רגעים קסומים שגילינו כול הזמן.

העולם מלא בדברים הפשוטים, אבל הם הכי משמעותיים. רוב בני האדם שכחו להרגיש אותם אבל הם נמצאים מול עיננו ורובנו בכלל לא רואים אותם.

ברגעים אלו היינו מגלים את החלקיק האלוהי שקיים בתוך עצמנו . זו התגלית החשובה ביותר שגיליתי בחיי איתך.

את אפשרת לי להבין,  במסתורי התשוקה  שלך,  את חלקיקי האלוהי שנמצא באדם, בטבע וביקום .

 ערפה את זוכרת?

 היה קצת קריר והמלצרים  דאגו  להביא לנו שמיכות .

האוכל לא היה משהו אבל הרגע היה מתאים.

 שוב התחבקנו את ואני ושאלת אותי " גיימי אהובי, למה אתה כול כך מחויב אלי? "

השאלות האלו תמיד מאפשרות לי לגלות משהו חדש במסתורי והתשוקה שמלווה אותנו ביחד כול זמן .

עניתי לך " ערפי,  בחיים שלי, לפני שהכרתי אותך,  לא היה לי בית, הייתי אדם נודד,כועס על העולם ועל החיים,  אדם אבוד..  נתת לי את המשמעות לחיים, שכול כך חיפשתי. אני אדם חדש ומאושר בזכותך."

הייתה לי סיבה טובה לבוא לחפש אותך לפני 30 שנה. את שינית לי את חיים ואני מודע לזה.  

ערפה אהובתי .. כול כך רציתי אותך בחיים וכבר  לא יכולתי עוד להחזיק אותך. כמה פעמים בזכות האהבה שלנו נצחנו את מלאך המוות .אבל הפעם עם כל אהבה שיש בתוכי, לא הייתה לי בררה, הייתי חייב לשחרר אותך מהחיים.

לפני זה אמרתי לך ..  את זוכרת?   "שאת הדבר החשוב ביותר שיש לי  בחיי", את אהבת חיי!

ואמרתי לך ...לכי ערפה.. לנוח מהכאב ומהסבל הזה.

ובכינו ביחד....

ערפה אני לא יודע איך, אבל אני יודע שנפגש שוב!

אני יודע שאת ברגע הזה  איתי ואיתנו , מתבוננת בנו !

את יכולה לחיות אותי ואותנו !

אני יכול רק להרגיש את הנוכחות שלך  בתוך המסתורי והתשוקה  שגילת  לי  על החיים.

ערפה אני אדבר איתך ואליך כול הזמן ...

שמעתי שכול הזמן שמדברים על אדם זה סימן שהוא חי ולא מת.

את תחיי תמיד איתי! אני יודע שנפגש שוב!

 

ערפה ... אני אוהב אותך !  ג'יימי

הוקרא ב- 30 של ערפה פוקס-בר 3.9.2012 בקיבוץ נחשון

 

Happy Birthday to Orpa 1.9

Video Orpa Fucs Bar

מכתב לאמא !

מכתב לאמא !

אם היה זה תלוי בחסדו של מלאך המוות אז היינו עומדים כאן לפני מספר שנים. אבל לאמא היו תכניות אחרות. לפני שנה וחצי שאמא יצאה מהטיפול הנמרץ שבנוסף לסרטן שיתוק בגופה לא האמנו למכה החדשה וחשבנו על מר גורלה וגורלנו, אך האמת הייתה זו מתנה גדולה. על אף האתגר הלא קל והערכות למצבה החדש של אמא הייתה כאן הזדמנות נדירה. כשאני חושב על אמא אני רוצה לזכור בעיקר את התקופה האחרונה ואת הקשר שנרקם ביננו, אני שמח מאוד על התהליך שעברנו בשנה וחצי האחרונות ועל ההזדמנות לטפל, ללוות ולהכיר מקרוב את אמא. אזכור כמובן: את היציאה מההרדמה והתסכול הגדול, השיקום המדהים בביה"ח, השיחות, הטיולים בקיבוץ, היחסים הטובים עם אבא, המוטיבציה האין סופית להתגבר על הכל וכמובן השיחות הלא קלות על המוות הצפוי.

אני רוצה שתדעו שאמא הייתה אדם מיוחד: היכולת לקבל מכה אחר מכה ובכל זאת לחיות, לאהוב ולהיות אמא למרות המוגבלות היא  יכולת בה ניחנה אמא שלנו.

אמא- אנו מאוד גאים בך על דרך ההתמודדות שלך. על ההחלטה הלא פשוטה להישאר אתנו למרות מצבך, על התהליך שהעברת אותנו, על ההקרבה ועל כך שהיית אמא ללא פשרות עד הרגע האחרון. רצינו להגיד לך תודה על כל השנים ועל הדרך בה בחרת למות ולהיפרד מכולנו. אנחנו בטוחים שהקשר ביננו לא יפסק.

רצינו להגיד משהו על האנשים החיים: היכולת של אמא להישאר בחיים ולהיות איתנו לא קשורה ברפואה, אלא בכוח הסובבים אותה להשאיר אותה איתנו.

-החברות של אמא שהגיעו, טיפלו ונתנו תמיכה.

-המשפחה הקרובה שהגיעה, תמכה וסייעה ללא הפסקה. וכמובן לנירו.

-האנשים מהקיבוץ שדאגו מכל הלב לשלומה ונתנו תחושה מאוד ביתית.

אבל בעיקר לאבא, אבא שאין מילים לתאר את ההשראה ואת ההערכה שנתת לנו ביחס המסור לאמא, באהבה הלא מתפשרת כלפיה והדוגמא שנתת לנו לאיך ראוי שיתנהג בעל ואדם. אנחנו מודעים לריק שנוצר עכשיו אך נעשה הכל על מנת לעזור לך ליצור משהו חדש.

תודה לכולכם שבאתם לחלוק כבוד לאמא, אני בטוח שהיא שמחה עכשיו!

הוקרא בהלוויה של ערפה פוקס-בר 5.8.2012 בקיבוץ נחשון

תמיהה

תמיהה

איך זה שהגוף נחלש כ"כ והראש ממשיך לעבוד?

אמביוולנטיות

אמביוולנטיות

שיחה טובה עם הפרופסור

לפני יותר מחודש היינו בביקורת  בהדסה עין כרם.

זה היה בערב, תמיד מלחיץ להיות שם בערב. זיכרונות האשפוזים. נכנסנו לפרופסור והתחלנו לעלות את רשימת השאלות שהכנו. בעיקר עמד על הפרק לעשות עוד כימותרפיה או לא.

הפרופסור עצרה אותנו ושאלה אותי איפה אני עומדת, מה איתי, ומה אני רוצה? עניתי שאני עייפה ושאני רוצה לגמור. הזכרתי לה שבשיחה מזמן היא אמרה שכמו שתעזור לי להלחם לחיים היא תדע לעזור לי לגמור. אולי כדי לאזן את דבריי אמרתי שיש הרבה דברים שאני אוהבת. ג'יימי דיבר, הוא חלק על דבריי והסביר. היא הקשיבה בשקט לדברים שלי ושל ג'יימי ובסוף אמרה שזו החלטה משפחתית ושהיא שומעת הרבה אמביוולנטיות . נשמע לה שלי יש עדיין הרבה למען מה לחיות  והוסיפה שהיא זוכרת את השיחה על עזרה למוות. ברור שהיא לא יכולה לתת לי כדור או מה שאני מדמיינת אבל כן יכולה לדואג שאני אכנס להוספיס הכי טוב ושם ילוו אותי בטיפול תומך עד הסוף. סיימה אמרה שלמרות האמביוולנטיות, היא שומעת שאני עוד בוחרת בחיים.

יצאתי עם עוד כוחות נוספים מהשיחה!

נשארה האמביוולנטית

ערב נפלא בעין כרם

שיחה טובה עם ג'יימי

שיצאנו מהדסה ג'יימי לקח אותי לעין כרם .לביסטרו ליד המעיין . המלצרים היו חמודים והעלו לנו את כיסא הגלגלים לקומת הגג. הגענו בשקיעה, הושיבו אותנו מול הנוף היפה, התעטפנו בשמיכות ודיברנו. היה משהו טוב ונינוח בשיחה. הייתי פנויה לשמוע דברים שלא שמעתי מגיימי קודם.

היה ערב מופלא !

עדכון

עדכון

אני עדין בחיים. נאבקת בסרטן. רב הזמן קשה מאד, חלשה ושוכבת במיטה. בכל זאת יש כמה דברים שרוצה לכתוב עליהם. אז לפי הכוח שלי, מה שאספיק ובקצת "דיילי"(עיכוב).

חברי ילדות

חברי ילדות

היה לי כיף השבוע, ביקרו אותי שני חברי ילדות שחיים בארה"ב. קשה להסביר למי שלא חווה ילדות בקבוץ של פעם את המשמעות של חברי קבוצה . שנים ארוכות הם היו לי יותר מאחים. עד היום בתחושה הם בעצם כאילו. כל השנים שמרתי על הידיעה שהם שם בשבילי ואני להם. לא תמיד שמרנו על קשר אבל תמיד הייתה הידיעה. שחליתי לראשונה ארי בא במיוחד, שכר רכב, הוציא אותי לטייל ובעיקר היה איתי. נועם בא בקביעות, לפחות פעם בשנה ואז אנחנו מתראים. בפעם האחרונה שהם ראו אותי הייתי בבית חולים בטיפול נמרץ...       

לפני כשנה וחצי, אחרי כנס מקצועי במדריד, נסעתי לארה"ב. נסעתי אחרי שנים ארוכות של הזמנה לבקר אותם, לראות איפה ואיך הם חיים. ארי יותר איש של רגש, קצת מיסטיקן, עושה הרבה עבודה פנימית. נועם יותר שכלן,  פרופסור לפסיכולוגיה ויוצר.

ארי חי בסן פרנסיסקו, אדריכל ועובד על אחוזות ענק של עשירי                   הסביבה. הייתי איתו בבית שהוא בונה, מרשים. בביתם הוא וג'ן, אשתו, פינו לי את חדר השינה שלהם בבית שבנה, עם חלונות לשלושה כיוונים וכך מהמיטה השקפתי על העיר. ג'ון שכרה לנו קרוון ונסענו לטייל במרחבי הטבע של קליפורניה. היה קסום. לטייל ביערות, לשחות באגמים, לשכב ביום סגרירי במיטה בקרוון ליד החוף הצפוני ולדבר, לדבר ולדבר . הרבה חוויות.

נועם גר במערב התיכון בקולומבוס, אוהיו. מלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה, עובד בקליניקה, כותב ספרים ולעיתונות וגידל שם לבד את ביתו. איש מוכשר ומקורי. הלכתי איתו ליום שמלמד באוניברסיטה והצטערתי שאני לא לומדת אצלו. הינו במקומות בהם גידל את ביתו (שעכשיו כבת עשרים, אבל זה כבר לא בסיפור שלנו) ובמקומות בהם הוא מבלה וחי וראינו הופעות. בסוף ביקרנו אצל בת זוגו שגרה בעיר אחרת וקינחנו בשיקאגו. וכמובן דיברנו, דיברנו ודיברנו.

הביקורים היו ייחודיים. הם ביקרו לחוד וביחד. זה המקום בו גדלו. היה גם נוכח נפקד, יוחאי שנהרג בפעילות בצבא בגיל 19 . דיברנו הרבה, אבל הכי משמעותי שדברנו כמו שיודעים שאולי לא נתראה יותר. זה עצוב לי.   

עוד בחיים !

עוד בחיים !

היום אכלנו במשפחה ארוחת ערב נהדרת,היינו רק המשפחה המצומצמת. היה אינטימי ונכון.

מצב רוחי השתפר והרגשתי חיות.

הרגשתי בזמן האחרון שאנשים מתחילים להספיד אותי, או בשבילי, מחכים שיגמר. אין צורך לחכות, זה יגיע בזמנו .

בינתיים לחברות ולחברים המשיכו להתפלל בשבילי- לכוונה שבתפילה כוח משלה.

אנחנו לא יודעים כלום!

אנחנו לא יודעים כלום

אני עוד פה , בנייתים .

החודש האחרון היה מאתגר . חליתי בשפעת, שכבתי ולא הירמתי את ראש . היתה לי תחושה שזה הסוף. המשפחה התכנסה , תומר חזר מהמזרח ואחי האהוב רועי בא מיפן להיות איתי . באופן מפתיע  התאוששתי.

יום אחרי שאחי רועי חזר ליפן, נפלתי ואני שוכבת במיטה ולא יכולה לדרוך על הרגל. אני חלשה ומתקשה אפילו לשבת לאורך זמן.

המציאות מתעתעת אנחנו לא יכולים לדעת כלום על החיים ועל המוות שלנו. הגוף מכתיב את תחושת החיים ואת תוחושת הסוף. אנחנו  נעים בין התחושות, חושבים שיודעים  מה קורה לנו,  לאיזה כיוון אנחנו מתקדמים.

אבל באמת לא יודעים כלום!

אני שוכבת בשקט ולפעמים שומעת צעדים שקטים בחדר. שאני מסתכלת אין שם איש. אולי באים לראות עם אני מוכנה ...

שעות מיוחדות

שעות מיוחדות

אני אוהבת את שעות הלילה. בד"כ אני עייפה ועולה לחדר שינה מוקדם. ג'יימי עוזר לי להתארגן במיטה ושוכב לידי. זאת שעה של דיבורים. דיבורים על הכל: עבר, עתיד, הבנים, החיים וסופם. לעתים הוא יורד להשלים עבודה ואח"כ הוא חוזר למיטה. שג'יימי נרדם אני קוראת שעה ארוכה, המחשבות בספר, שוכבת בהרגשת בטחון ליד אהובי, הכל טוב.  

המשפחה מתכנסת

המשפחה מתכנסת

תומר חוזר מחו"ל, אורן מגיע הביתה עכשיו לעתים קרבות, ג'יימי עובד על אש קטנה ונמצא איתי רוב הזמן. ההורים נכנסים הרבה, נורית ורפי מבקרים קבוע ורועי מתקשר מיפן ואוסטרליה. החברות/חברים מתחלקים ביניהם בביקורים. אני מוקפת אהבה של האנשים שאני אוהבת.

כימותרפיה

כימותרפיה

החלטנו לנסות שוב לעשות גם קורס של כימותרפיה לסרטן השחלות. זה בעצם מסוכן (כי אני לוקחת תרופות ללוקמיה), אבל זה או לנסות או לא. אני אמורה להתחיל השבוע. נראה.