אנחנו לא יודעים כלום
אני עוד פה , בנייתים .
החודש האחרון היה מאתגר . חליתי בשפעת, שכבתי
ולא הירמתי את ראש . היתה לי תחושה שזה הסוף. המשפחה התכנסה , תומר חזר מהמזרח ואחי
האהוב רועי בא מיפן להיות איתי . באופן מפתיע
התאוששתי.
יום אחרי שאחי רועי חזר ליפן, נפלתי ואני
שוכבת במיטה ולא יכולה לדרוך על הרגל. אני חלשה ומתקשה אפילו לשבת לאורך זמן.
המציאות מתעתעת אנחנו לא יכולים לדעת כלום
על החיים ועל המוות שלנו. הגוף מכתיב את תחושת החיים ואת תוחושת הסוף. אנחנו נעים בין התחושות, חושבים שיודעים מה קורה לנו, לאיזה כיוון אנחנו מתקדמים.
אבל באמת לא יודעים
כלום!
אני שוכבת בשקט ולפעמים שומעת צעדים שקטים
בחדר. שאני מסתכלת אין שם איש. אולי באים לראות עם אני מוכנה ...
